הקדמה:
"ReMix"
היא סדרה מכילה למעלה ממאה עבודות שנוצרו בין השנים 1999-2005. היצירות נוטלות
דימויים מעולם התרבות, הפרסום והאופנה ומטפלות בהם, לעיתים באגרסיביות, מתוך
ניסיון לשכתב את המשמעות המקורית ליצירת אמירה חדשה. הפרסומות החתרניות החדשות לא
משווקות מוצרים ומותגים, אלא חששות, פוביות, חוסר בטחון ובדידות. כל התסביכים של
החברה המודרנית עליהם מרבים הפרסומים ללחוץ כדי לשכנע את קהלם לצרוך, לצרוך,
לצרוך. בד בבד עם המימד הסאטירי, יש בעבודות אלה גם צד אישי, רגשי ונוגע ללב, המודע
לכך שגם אמנות בסופו של דבר היא דרכו של האמן לשווק לקהל שלו (שגם הוא, בעולם
האמנות העכשווי, צרכן) חששות, פוביות, חוסר בטחון ובדידות. בנקודת המפגש בין עולם
האמנות הגלריסטי ועולם השיווק המגזיני
נמצאות העבודות האלה, המכילות את הגרעין הרעיוני שהתגבש והשתכלל במהלך העבודה על
הסדרה.
היכרות:
ורד פלוק, היא אדריכלית, מעצבת ואמנית תל אביבית. במהלך שנותיה בפקולטה
לאדריכלות בטכניון בחיפה, היא למדה אצל האמנים דני שושן, אברהם אילת וראובן זהבי.
בחצי השני של שנות התשעים, במקביל ללימודי האדריכלות, עבדה כמעצבת סטים,
תפאורות ואולפנים לתוכניות טלוויזיה ופרסומות. בעבודת הארט
בטלוויזיה יש יסוד פרקטי מאוד (לשרת את צרכי התוכנית), אך גם חופש יצירתי רחב
המאפשר ניסיוניות והעזה אסתטיים. האפשרות לשלב אמנות הגובלת באבסטרקטית כדי ליצור
חללים מוגדרים ופרקטיים מאוד הפכה את עבודות הארט האלה
לבולטות מאוד ובלתי נשכחות. למעשה, בראייה לאחור ניתן לציין שעבודת הארט החדשנית ופורצת הגבולות ל"פירמה" (מגזין שיווק
ופרסום בהגשת יורם ארבל, בהפקת "אורי שנער הפקות" עבור טלעד) מהווה גרסה ראשונית למחזור העבודות שהפך מאוחר יותר
ל"ReMix".
האולפן של "פירמה" זכור עד היום כאחד היפים ביותר בתולדות ערוץ 2
(וניזכר באולפני טלעד כסט היחידי שעם אחסונו לאחר סוף
עונת השידורים, הוביל לפריצה למחסני האולפנים. הגנבים לקחו את הסט במלואו ודבר
זולתו.)
מעבודת הארט בטלוויזיה עברה ורד למשרה מלאה
באדריכלות. בשנים האחרונות היא היתה מעורבת בתכנון ובניה של פרויקטים ציבוריים
גדולי מידות ברחבי הארץ, בהם בתי חולים,
מרכזי ספורט ובריכות שחייה.
העבודה על סדרת "ReMix" התחילה במהלך שנת עבודה בניו יורק ב-1999.
הטכניקה. דגימה.
שם הסדרה, "ReMix", כמו גם טכניקת העבודה עליה, לקוחים מעולם המוזיקה
העכשווית. כשם שיוצרים ומפיקים (כמו פאט בוי סלים, אמינם
או מוֹבּי) מסמפלים קטעים
משירים אחרים כדי ליצור יצירות מקוריות לחלוטין, כך גם "ReMix" משתמש ב"דימויים שאולים" מעולם
העיתונות. כשם שדי.ג'ייז וראפרים
הפכו את הסקרצ'ינג לכלי מוזיקלי לגיטימי, כך גם ב"ReMix" מתבצע "סקרצ'ינג"
ויזואלי – מלאכת הריטוש, המחיקה וההריסה שוברת את ה"מלודיה" של הדימוי
המקורי, ומתרגמת אותו לאלמנט קצבי אחר. מבקרי מוזיקה בריטיים כינו את סגנון
המוזיקה של מוזיקאים כמו פאט בוי סלים בשם "ביג
ביט" (קצב גדול). המושג הזה נדגם וסומפל לתוך הכותרות
של כמה מהעבודות בסדרת "ReMix". כמו הביג ביט המוזיקלי, גם
היצירות כאן לוקחות נושא דומיננטי, בעל נוכחות וכריזמה, שמושך את העין, ומגישות
אותו בתוך רקע, או פלייבק, "אמביאנטי". בסופו
של דבר, מתקבלות עבודות בעלות נוכחות ויזואלית רב שכבתית, הנעות בקיצוניות לא רק
בין "קצביות" ו"אמביאנטיות" אלא גם
בין אבסטרקטיות לקונקרטיות.
כשם שמוזיקאים כיום נוטשים יותר ויותר את הצליל הממוחשב וחוזרים לאחור
לטכניקות אקוסטיות יותר, כך גם ב"ReMix" עיבוד התמונות נעשה לא רק במחשב. רוב מלאכת העיבוד מתבצעת
באופן ידני. תחילה המסת הדיו שעל נייר הכרום ואז ערבובו והסעתו למקום אחר על
הנייר, ללא כל הוספת דיו חיצונית. בשלב הבא עוברות התמונות סריקה ולעיתים גם עיבוד
ממוחשב, נקבע גודלן הסופי ולבסוף מודפסות העבודות על גבי קנבסים רחבים.
בארבע השנים בהן נוצרה הסדרה, ניתן לזהות את התהליך האבולוציוני המעניין
שעברה:
1. שכתוב.
לשלב הסקיצות, בהתאמה לשם הסדרה כולה, ניתן לקרוא "ReWrite".
הסקיצות הן לכאורה קולאז'ים. אך מכיוון שכל העבודות מתקיימות בסביבה של פרסום, מיחשוב, צרכנות והיי-טק, הצירוף
"העתק-הדבק" (Copy & Paste) מתאים להן יותר.
בשלב הסקיצה נלקחו צילומי פרסום, מודעות שיווק וסיסמאות קופירייטריות
ונחתכו, עורבלו ועומדו בקומפוזיציה חדשה. התוצאה סאטירית, לפעמים כואבת ולפעמים
מצחיקה עד דמעות. הפרסומות החתרניות החדשות גם מנטרלות את צילומי הפרסום המגזיניים מהזוהר שלהם, גם חושפות את השקר ואחיזת העיניים
שבבסיסן, אך גם יוצרות משמעות חדשה ואישית לגמרי.
2. חשיפה.
בתחילת הדרך מבוצעת בעבודות פעולה אירונית של חשיפה - בעיקר של חשיפת
העיניים מאחורי משקפי שמש בתצלומי אופנה. זו ריאקציה להצהרות האופנה של המגזינים,
זו נקיטת עמדה נגד הדיסטנס, הריחוק, ששומרים הדוגמנים מהקהל שלהם. אך מה שהתחיל
כסבוטאז' חינני, כפעולת "טרור" נגד הדימויים שנכפים עלינו, הבשיל עד
מהרה וקיבל אופי אחר.
3. הפחתה.
השתכללות טכניקת המחיקה, אפשרה יצירת סידרה ארוכה של עבודות מבוקרות,
מוקפדות ואישיות יותר. כל העבודות בקבוצה זו הן מונוכרומטיות. מודעות פרסום רוויות
צבע עוברות ערבול דיו מוחלט שמעמעם את צבען, ומפחית כל אלמנט של זוהר מגזיני. גם
הדימויים הספציפיים - דוגמנים, דוגמניות, מפורסמים - מעומעמים לצלליות ג'נדריות בלבד והופכים בתהליך הפשטה והפחתה לסדרה ארוכה של
נשים וגברים שלא ניתנים לזיהוי. חלק מהעבודות בקבוצה זו, הן מופשטות-אבסטרקטיות
לגמרי. סיסמאות השיווק מפנות את מקומן לטקסט אישי, שמופיע בעבודה על ידי פינוי
הדיו משטח האות, וסיסמאות חלופיות כמו "FORGET” או
"STOP TO REMEMBER” חושפות את אחד הנושאים האישיים המרכזיים שלאורך כל הסדרה: הזיכרון.
באמצעות הטקסטים ומוטיבים חוזרים (כמו פילים, הידועים בזכרונם
הפנומנלי) עוסקת "ReMix"
בשאיפה לשכחה ובזיכרון כאובססיה (והיא עושה את זה באופן אובססיבי).
4. הפשטה.
ההפשטה, במובן השגור שלה בעולם האמנות, מפנה את מקומה להפשטה מילולית.
הדוגמנים נאלצים להיפרד משכבות הבגדים, האביזרים, הנעליים והאיפור ונחשפים בערום
פשוט ופגום.
5. פוזה (מספיק איתה)
עכשיו מספיק גם עם הפוזות. ההעמדה של "גיבורי התרבות" בתנוחות
מתוחות ומפתות משתנה בעזרת ארגון מחדש של הדיו על הנייר, להעמדה טבעית, שמוטה,
ומגוחכת כשברקע עדיין ניתן להבחין בפוזה המקורית. עכשיו הדוגמנים והמפורסמים
עומדים ערומים שמוטים ופגיעים, כמו שזה בחיים.
טקסט מאת יאיר רוה